פסק-דין בתיק ע"א 1204/04

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט דן מור) מיום 13.7.03 בת.א. 72420/01, שבו נדחתה תביעתם של המערערים לסילוק ידה של המשיבה 2.

1.                    רקע

(א)                המערערים הם הבעלים של בניין ברחוב הרב קוק 27 תל אביב, הידוע כגוש 6915 חלקה 49 (להלן: "הבניין"). המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") מחזיקה בדירה בקומה השניה של הבניין (להלן: "הדירה") וטוענת כי היא דיירת מוגנת בה לפי הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").

(ב)                 ביום 4.7.01 הגישו המערערים כתב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המשיבים מן הדירה. ביום 17.3.02 ניתן פסק דין לפינוי נגד המשיב 1, גרושה של המשיבה, אשר לא הגיש בקשת רשות להתגונן ועזב את הדירה עוד קודם להגשת התביעה.

(ג)                  המשיבה הגישה בקשה למחיקת כותרת שנדחתה ולאחר מכן הגישה בקשת רשות להגן. בקשתה התקבלה בהסכמה.  

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית המשפט קיבל את גרסתה העובדתית של המשיבה שסבתה המנוחה, יפה אפלבאום ז"ל, התגוררה בדירה יחד עם הוריה מאז שנת 1929 (עת היתה בת 17) ועד לפטירתה. המשיבה עצמה, עברה להתגורר בדירה עם סבתה באפריל 1991, והיא מתגוררת בדירה מאז ועד היום. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי העובדה שהמשיבה נרשמה בעיריית תל אביב כמחזיקת הנכס רק בשנת 1995, ובשנה זו אף שינתה את כתובתה במשרד הפנים, מלמדת על המועד שבו החלה להתגורר בדירה. בשנה זו נישאה המשיבה למשיב 2 וניצלה את הרישום בתעודת הזהות לשינוי הכתובת. בית המשפט הוסיף וקבע שאין ללמוד מתשלומי שכר הדירה שנמשכו על שם הסבתא המנוחה כי המשיבה התגוררה במקום אחר. גרסתה של המשיבה, נתמכה בעדות עדת ההגנה, חנה חבר, המתגוררת בבניין.

(ב)                 בית המשפט מיקד את המחלוקת בשאלה האם סבתה של המשיבה היתה דיירת מוגנת מקורית בדירה או שמא דיירת נגזרת שזכאותה בדירה היא מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, לאחר פטירת הוריה. לטענת המערערים, היו הוריה של הסבתא הדיירים המוגנים המקוריים, ועל כן עם מותה של הסבתא, שאינה דיירת מקורית, אין המשיבה זכאית להגנת החוק, שכן היא אינה עומדת בתנאי סעיף 27(1) לחוק הקובע כי עליה להתגורר בדירה עם הדיירים המקוריים, טרם פטירתם. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי תחילתה של הגנת הדייר מכוח החוק היא בשנת 1940. בשנה זו, היתה סבתה של המערערת כבת 29 שנים  והגנת החוק חלה עליה כבוגרת, באותו אופן שהיא חלה על הוריה שהתגוררו עימה. מכאן, שמעמדה של המשיבה בדירה  נגזר  מסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ואין מקום לבחון את מעמדה כמי שהפכה לדיירת ב"גלגול שני" על פי תנאי סעיף 27(1) לחוק.

(ג)                  בית המשפט דחה אף את טענת המערערים כי במועד פטירת סבתה היתה למשיבה דירה אחרת למגוריה, היא דירת הוריה שבה התגוררה עימם עד לעזיבתה בשנת 1989. קבלת טענה זו, כך נפסק, תביא לתוצאה חסרת סבירות שדייר שלהוריו דירת מגורים, אפילו שעזב דירה זו לפני שנים רבות, ייחשב תמיד כבעל דירה אחרת למגורים ולעולם לא יעמוד בתנאי סעיף 20(ב) לחוק.

(ד)                 על יסוד האמור, דחה בית המשפט את תביעת המערערים לסילוק ידה של המשיבה, וחייבם בהוצאות.

3.                    טענות המערערים

(א)                המערערים טוענים כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי סבתה של המשיבה התגוררה בדירה יחד עם הוריה החל משנת 1929. קביעה זו מבוססת על עדותה היחידה של המשיבה, כפי שהועלתה לראשונה בחקירה הנגדית, והיא בגדר עדות שמיעה. המשיבה הודתה שכל ידיעותיה מבוססות על דברים שנאמרו לה על ידי אמה, אשר לא הובאה לעדות ואת הימנעותה מהבאת עד רלבנטי יש לזקוף לחובתה. קביעה זו אף סותרת את עדותו של עו"ד קובלר מטעם המערערים, אשר העיד כי מי שהיה דייר מוגן מקורי בדירה היה בעלה של הסבתא.

(ב)                 עוד טוענים המערערים כי בית המשפט קמא שגה בקובעו שהמשיבה הוכיחה שהתגוררה בדירה עם סבתה לפחות  שישה חודשים קודם לפטירת הסבתא. בכך, התעלם בית המשפט מהעובדה שהמשיבה שינתה את כתובתה בתעודת הזהות רק למעלה משלוש שנים לאחר פטירת הסבתא, ורק כחמש שנים לאחר שלטענתה עברה להתגורר בדירה. בית המשפט התעלם אף מנסיונה הברור של המשיבה להסתיר מהמערערים את פטירת סבתה, תוך שהיא ממשיכה לשלם את דמי השכירות על שמה. התנהגות זו מחייבת את המסקנה שהיא אינה זכאית לדיירות מוגנת בדירה. לטענת המערערים, עדותה של הגב' חבר, עליה הסתמך בית המשפט אינה יכולה לסייע למשיבה בעניין זה, שכן היא לא העידה בפניו, ותצהירה התקבל בכפוף להסכמה שמועד כניסתה של המשיבה לדירה נותר במחלוקת.

(ג)                  המערערים מוסיפים כי בית המשפט קמא שגה אף בקובעו שסבתה של המשיבה היתה דיירת מקורית בדירה. לטענתם, המועד הקובע לבדיקת זהות הדיירים המקוריים, הוא מועד הכניסה לדירה ובמועד זה היתה סבתה של המשיבה קטינה בת 17 ולכן הוריה הם הדיירים המקוריים, והיא אך דיירת נגזרת. ואולם, אף לשיטתו של בית המשפט לפיה יש לבדוק את מועד תחילתה של הגנת הדייר, חוקקו חוקי הגבלת שכר הדירה כבר בשנת 1934 בפקודת בעלי הבתים והדיירים (הוצאה מדירה והגבלת שכר דירה).

(ד)                 לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא אף בקובעו כי למשיבה לא היתה דירה אחרת למגוריה. בדיקת תנאי זה צריכה היתה להתבצע נכון ליום פטירת הסבתא, ובמועד זה היה למשיבה חדר פנוי ומוכן לשימושה של המשיבה בבית הוריה. בית המשפט אף התעלם מטענתם של המערערים שהמשיבה עושה שימוש גם בחלקים נוספים בבניין, שאינם חלק מהדירה, ועל כן אף אם היא דיירת מוגנת בדירה יש להורות על סילוק ידה מהם.

4.                    טיעוני המשיבה

(א)                 המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא אשר קבע כי סבתה היא דיירת מקורית בדירה מאחר שגרה בה כבגירה בשנת 1940, עם כניסתם לתוקף של דיני הגנת הדייר. לטענתה, יש לזקוף לחובתם של המשיבים את העובדה שהגישו תביעתם לפינוי בסדר דין מקוצר, תוך יצירת מצג כאילו המשיבה פלשה לדירה בסמוך לפני הגשת התביעה, בעוד הם יודעים כי סבתה היתה דיירת מוגנת בדירה מזה עשרות רבות של שנים, וכי היא מתגוררת בדירה דרך קבע החל משנת 1991.

(ב)                 לטענת המשיבה הציגו המערערים שתי טענות סותרות. בתצהיר העדות הראשית טענו כי סבה של המשיבה הוא שהיה הדייר המקורי בדירה ואילו בסיכומיהם טענו כי הוריה של סבתה הם הדיירים המקוריים. טענות אלו מהוות שינוי והרחבת חזית והיה על המערערים לבקש לתקן את כתב התביעה בהתאם לגרסה בה הם בוחרים. משלא עשו כן, יש לדחות טענות אלו. המשיבה מוסיפה כי אין ממש אף בטענות המערערים לעניין התקופה בה היא מתגוררת בדירה ולעניין דירה חלופית העומדת לרשותה. בית המשפט בחן את העדויות אשר הובאו לפניו ובחר לקבל את גרסתה שלה, אשר נתמכה בעדות עדת ההגנה גב' חנה חבר.

(ג)                  אשר לטענת המערערים הנוגעת לשימושה של המשיבה בחלקים נוספים של הבניין טוענת המשיבה כי בתצהיר עדותה הראשית ובסיכומי המערערים לא היתה כל התייחסות לטענה זו, ועל כן יש לקבוע כי המערערים זנחו אותה.